יום הזיכרון אפריל 2009 – בי"ס על יסודי משגב
תלמידים, מורים, משפחות ואורחים יקרים,
ביום הזה, עוצרת מדינה שלמה לשעות ארוכות את שטף חייה, מתכנסת בעצמה ובאבלה ומתייחדת עם אלה שאינם כאן, שעלומיהם קפאו והותירו תקוות מיותמות וכאב. אלה שמותם אפשר את קיומנו, את חיינו ואת שגרת היום-יום שלנו. איתם ועם בני משפחותיהם.
כילד שנולד וגדל בארץ, ימי הזיכרון שלי מתחלקים לשלושה: עד שנת 73, בין 73 לתחילת שנות האלפיים, והשנים האחרונות.
עד מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 73 ראיתי את הדברים במבט של נער. הנופלים היו הורים של חברים. הצער והחשש היו מעורפלים ודי רחוקים. במלחמת יום הכיפורים האירועים התקרבו וצרבו. במלחמת יום הכיפורים אלה היו חברים שלי.
שלושה חברים מהכיתה בה למדתי בבי"ס תיכון (בליך) נפלו: אהוד (אודי), אשר ועדי. בכל יום זיכרון מאותה שנה, בצפירה ובטכסים אני זוכר ורואה אותם לנגד עיני. יום הזיכרון הפך להיות אישי, נוגע וכואב.
מאז הרשימה התארכה, ונוספו לה שמות ופנים. חברים שנפלו בפיגועי טרור, וחללי מלחמת לבנון הראשונה. הרשימה המשיכה להתארך, ובשנים האחרונות נוספו לה בנים של חברים. והצער קשה מנשוא, תהומי וחסר נחמה ואינו דומה לכל מה שראיתי עד כה. כאב עמוק של הזדהות, וחרדה מכרסמת ומייסרת על הצורך לשלוח את הבנים, להתגבר על היצר הטבעי כל כך לגונן עליהם, לשמור עליהם מכל משמר. להיות שם במקומם.
מדינה יפה צמחה כאן. יפה וחזקה עם כל חסרונותיה ומשבריה.
משגב, שזכיתי להיות בין מקימיה ולראות בהפיכתה מחלום על נייר לקהילה עניפה על ההר, יפה ונעימה בנופיה ובאנשיה. אתם הנוער שלנו, מיטב הנוער, פשוטו כמשמעו. לא מליצה ולא סיסמא.
אני כל כך גאה בכם, בנכונות ובמסירות שלכם, בהישגיכם וערכיכם, בהתנדבותכם לשנת שרות, לשרות צבאי משמעותי, בשם המצוין שיצא לכם בצה"ל. אחדים מכם הכרתי אישית כתינוקות, כילדים, ועתה כנערים. אשמח מאוד להמשיך לראות אתכם כאן מקימים בית ומשפחה על ההר.
תלמידי י"ב יצאו בקרוב את החממה שביקשנו לבנות לכם כאן, לשרות צבאי ולחיים. אנא שמרו על עצמכם, על גופכם ועל נפשכם, ושובו שלמים ובריאים.
אני מקווה ומתפלל שלא יתווספו שמות לרשימת השכול שלנו ומבטיח לזכור עד סוף ימי את השמות שכבר שם.
לכל איש יש שם. זה המשפט המצמרר המחבר את יום השואה ליום הזיכרון, הממשיך אל יום העצמאות. בימי הזיכרון שלי אני חוזר על השמות, רואה את הפנים, זוכר את החברים.
אני מאחל לכולנו שלא נדע עוד שכול.
