בשנת 1979 עברתי לשרת בבסיס חיל הים באופירה, ועברנו עם רותם לגור בסיני עד הפינוי והחזרת השטח למצרים. בתקופה זו נולדו התאומים שלנו  – נמרוד (אודי) ומרב. תקופתנו באופירה הייתה תקופה קסומה, שם למדנו להעריך את הטבע המקומי ולאהוב את המסגרת הקהילתית.
 
אופירה הייתה רחוקה מכל מקום והפעילות הציבורית נעשתה בהתנדבות. כחלק מזוג שבו מפעמת רוח העשייה, המטרה הייתה ל"הפריח את השממה" ולקיים חיים קהילתיים תוססים ומגוונים. התחלנו להתנדב בכל תחום בו יכולנו לתרום ממרצנו ומיכולתנו. רחל יזמה והקימה חוגים ללימוד נגינה, כך שלא היה ילד באופירה שלא ידע לנגן בחליל. אני התנדבתי בהפעלת המתנ"ס ובקיום הקשר עם הממשל המקומי (מרחב שלמה - מרש"ל). יחדיו, ארגנו חוגים למבוגרים ולנוער, פעילויות תרבות והפקות מקומיות, טקסים בחגים ואף לקראת הפינוי ערכנו סרטים וספרים למזכרת.
 
עוד כשהיינו באופירה הבנו שצורת החיים המתאימה לנו היא ישוב קהילתי, בו נוכל להתבטא ולתרום לקהילה. למזלנו הרב, חברים רבים מהחוג לידיעת הארץ בטכניון היו בין הראשונים בישובים בגוש שהיו אז בראשית דרכם והזמינו אותנו להתרשם. הביקורים במשגב הצעירה שבו את ליבנו והבנו שזה המקום שבו אנו רוצים לבנות את ביתנו.

עם הפינוי והעברת השטח למצרים נפרדנו מאופירה. חזרנו לחיפה, שם גרנו עוד כשנתיים תוך המשך הליכי קליטה במשגב, עד שבשנת 1983 עלינו למצפה אבי"ב , עם הרבה התרגשות, מוטיבציה ורצון לעשות.